החלטה בתיק בש"פ 1269/04

            המשיב הורשע ביום 2.12.03 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ונגזר עליו עונש של 4 שנות מאסר, מתוכם 24 חודשים ו-29 יום לריצוי בפועל, והיתרה מאסר על תנאי.

            ביום 29.01.04 הגישה המבקשת (להלן: המדינה) לבית משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מאחר והמשיב כבר אינו מצוי במאסר, הואיל והוא ריצה את תקופת המאסר שהוטלה עליו, מבקשת המדינה על-פי סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), לקבוע תנאים מגבילים להבטחת התייצבותו לדיון בערעור.

            לאחר שעיינתי בבקשה  ושמעתי טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

            לשון סעיף 44(ב) לחוק המעצרים קובעת כדלקמן:

"בית משפט רשאי לצוות על נאשם או על נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה".

            נראה לי, כי כאשר הנידון סיים לרצות את עונשו, אולם ערעור המדינה טרם נשמע בערכאת הערעור, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בקביעת התנאים המגבילים שאמורים להבטיח התייצבות לדיון, היות והנידון שילם כבר את "חובו" לחברה, ועל כן יש לתת משקל יתר לזכותו לחירות, גם אם בעתיד הוא עלול לחזור לבית הכלא, במידה וערעור המדינה על קולת העונש יתקבל.

            בא-כוח המשיב ביקש לאפשר לו לצאת מן הארץ על-מנת להיפגש עם משפחת בת זוגתו, אשר מתגוררת בהולנד. כאן המקום לציין, כי המשיב בנוסף לאזרחות ישראלית, נושא באזרחות הולנדית ומנהל חלק מעסקיו שם.

לעניין מניעת יציאתו מן הארץ של נאשם נקבע בבש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 290, 293-294:

"כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל כבד לזכותו של נאשם לצאת מן הארץ. זכות זו אינה מוחלטת. היא בעלת אופי יחסי. ניתן להגבילה מטעמים של טובת הציבור. לא כל טעם ציבורי מצדיק הגבלה של חופש היציאה מן הארץ. חשיבותה של זכות היסוד מובילה לכך כי לעניין הגבלה הנעוצה בקיומו של הליך פלילי התלוי ועומד, הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו...אכן איסור היציאה אינו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון...".

            לדידי במקרה שבפני, יש הצדקה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב. ואולם, נראה לי, כי הטלת ערובה מתאימה עשויה להקטין באופן משמעותי את סיכויי אי-חזרתו לארץ.

לפיכך, אני קובע כדלקמן:

1.         המשיב יפקיד בקופת בית המשפט, תוך 15 יום במזומן או בערבות בנקאית, סך של 50,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' על סך של 50,000 ש"ח.

2.         ניתן בזה נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ עד למתן פסק-דין בערעור שהוגש מטעם המדינה. ואולם, הוא יהיה רשאי לצאת מן הארץ בכפוף להפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך של 200,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' של 3 אנשים על סך של 200,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ז בשבט תשס"ד (19.2.2004).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: